מדיטציה - לטפס אל המעמקים

איך להגיע באמצעות המילים אל מעבר למילים

מאת ירון קולטון (ויקאס)

נולדתי אל תוך ים של מילים. יש מילים שאני זוכר מתי נתקלתי בהן לראשונה, בגיל צעיר מאוד.

המשיכה שלי לשפה ולמילים גברה כשלמדתי לקרוא ולכתוב. חוויתי את האותיות כבעלות צבעים משלהן, חיים משלהן. רכבתי עליהן, אוחז בצווארן באהבה. שחיתי בין דפי הספרים והמחברות, מפלס לי דרך בעולם, כשאני משתמש בשפה כבספינה בעלת חרטום חד וברור, מצביעה על הכיוון ובה-בעת נעה ומוליכה אליו. וכשמתבוננים אחורה, אל שובל הקצף הנשרך אחרי הספינה, ניתן, אם רק רוצים, לראות בו את שלל קטעי המילים, ההברות והאותיות – כשהכל מרצד, הופך לג'יבריש, שב ונמוג אל תוך הים, ומחכה לשימוש חוזר של ספינות, דייגים או דגים.

לעתים היו גם המחשבות שלי מנוקדות.

התחומים שבחרתי ללמוד ולעסוק בהם נעו סביב השפה – בין אם היתה זו השפה העברית, שפת הקולנוע או שפת המחשב.  

הפעם הראשונה

ואז, אחרי שנים ולפני שנים, הגיע היום שבו ישבתי לראשונה למדיטציה. סקרנות ותחושת הרפתקנות, יחד עם הרגשה של מה-כבר-יכול-להיות, הובילו אותי למלא אחר ההנחיות, לעזוב הכל, ולו לשבריר שנייה, ולהתמסר ללא-כלום.

הייתי בהלם.

בפעם הראשונה בחיי חשתי שאני לא חושב. תחושה לא מוכרת, זרה בצורה נעימה, סחפה אותי. כמו להיות בפעם הראשונה בחו"ל, במקום בלתי-מוכר לחלוטין, אבל תוך ביטחון – שלא ברור היה מאיפה בדיוק הוא בא – שהכל יהיה בסדר, שהכל כבר בסדר. תחושה של חזרה אל בית שכמעט נשכח כבר, אבל כשמכניסים את היד לכיס מרגישים את המפתח שם, מבינים שבעצם הוא היה שם איתנו כל הזמן. תחושה של שחרור מכובד אחריות, מכבלים מכל הסוגים. חופש במובן הפשוט ביותר.

האהבה חזרה

וכך, מה שאושו מכנה "הרווח שבין המחשבות" הפך בשבילי די מהר לחוויה ממכרת. ניסיתי סוגים רבים ושונים של מדיטציות, אקטיביות ושקטות, והתמסרתי למה שמתגלה באמצעותן: שקט, לא-כלום, מה שמעבר למילולי. ללא מילים, ביקשתי לגרוף את הרווח שבין המילים.

וכפי שקורה לא אחת בדרך אל האיזון, המרכז, מצאתי את עצמי בקיצוניות האחרת. עוצמת החוויה היתה כה גדולה, עד שבעטתי באהבתי הישנה, השפה. לשם מה יש צורך במילים, אם השקט שמתחת להן "אמיתי" יותר? התמכרתי למדיטציה והתנכרתי לאותיות, הנחתי אותן על המדף והמרתי אותן באַין, ברִיק, בלוח חלק.

אלא שאהבות ישנות טבען להופיע לפתע ולהזכיר את קיומן. ודווקא באחת הסדנאות בפונה שבהודו הרחוקה ירדו המילים מן המדף – עם הניקוד והכל – ובשקט-בשקט חזרו אלי, או ההפך. 

האמת? לא יכולנו להפסיק לדבר, אני והמילים. בהתחלה סיפרתי להן בהתלהבות על כל הגילויים החדשים, אלה שאי-אפשר לתאר במילים. והן רק התבוננו בי וחייכו. בהמשך דיברנו על הדרך שניתן לעשות באמצעות המילים אל מעבר למילים, כמו בדמיון מודרך וב-NLP. על כוחן הגדול כל-כך של המילים, שמאפשר להן לא רק לברוא מציאות, אלא גם לשנות אותה או להעלים אותה – ואפילו את עצמן.

התת-מודע מחכה

השימוש הטבעי בשפה ככלי תקשורת הוא רק צבע אחד מבין צבעי הקשת. בקצה אחד ניתן לראות את כוחה של המילה כבוראת, כיוצרת עולם ומציאות. בקצה האחר נמצאת השפה כתחום בפני עצמו, שמזמין להעמיק בו מעבר לפונקציית התקשורת הבסיסית.

באמצע, אפשר להשתמש בשפה כאמצעי ניווט. כך למשל, שכלול השליטה בשפה יכול לאפשר הגדרה וסימון של רגשות כדי להקל הצפה רגשית; שימוש מדויק בשפה מאפשר תקשורת בונה שלנו עם עצמנו ועם אחרים; ובעיקר – התקשורת עם התת-מודע מתחילה במילים, וממשיכה עם רתימתו להשגת המטרות שאנו מציבים לעצמנו: הקלת מתח, שחרור מטראומה ומפוביה, שינוי אמונות מגבילות, פתרון קונפליקטים, שיפור הזוגיות, החיים המקצועיים והבריאות, וכל מטרה אחרת שנציב. התת-מודע, שפועל כל העת מאחורי הקלעים, רק מחכה להוראות ברורות, בשפתו, כדי להביא אותנו אל המקום הרצוי.

אפשר לדבר עם התת-מודע. אפשר לדבר עם עצמנו. תחושות של אי-ודאות, חוסר משמעות וספקות; רגשות של פחד, כעס ואשמה – יכולים להפוך, במהירות מפתיעה, לחוויות של אושר וסיפוק. השפה היא שלנו. מילות המפתח בידינו.